ריטב"א על מכות כ׳

1 והתניא ר"ש בן יהודה אומר וכו׳ עד ב"ה אומ׳ יפדה ויאכל בירושלים. דאלמא אע"ג דעלו פירות בטבלייהו לירושלים מצי פריק להו חוץ לירושלים ולא חשבינן להו עיולי דהא מעשר טהור שנכנס לירושלי׳ שוב אין לו פדיון אע"פ שיצא לתחום אלמא הא דב"ה פליגא לר׳ יוחנן ולא שביק ר׳ יוחנן דב"ה ועביד כב"ש:

2 אמר רבא מחיצה לקלוט מדרבנן מחיצה לאכול דאורייתא וכו׳. פי׳ דלא דמיא דר"י לדב"ה דאלו דר"י מיירי לענין אכילת מעשר עצמו חוץ לירושלים ומדאוריית׳ כל שנכנס המעש׳ לירושלי׳ אסור להוציאו לחוץ לאוכלו דמחיצו׳ אוסרו׳ אותו באכילה לחוץ מן התור׳ וכיון דמדאורית׳ היא פי׳ בדעל בטבל׳ מיתסר אבל לאוסרו בפדיון כיון שקלטוהו מחיצ׳ ירושלים אין זה דין מן התורה אלא מדרבנן דגזרו איסור פדיון אטו איסור אכילה וכי גזור בדעל מעשר לירושלי׳ בעיניה אבל כי לא על אלא בטיבליה לא גזור ביה רבנן אליבא דב"ה:

3 דבינא אמר כגון דנקיט לי בקניא ותפשוט בעיא דרב פפא. יש שפי׳ דלעולם אפי׳ לקלוט גזור כעין לאכול ואפי׳ על בטיבליה נמי אין לו פדיון והא דקתני ב"ה אומר יפדה כשעברו פירות בירושלים בטבלן לא כשנכנסו שם כלל אלא דהוה נקיט להו בקניא ואפי׳ לאר שהופרש והיה הוא בפנים ומעשר בחוץ ותפשוט בעעיא דרב פפא דבעייה להא לעיל לקולא דהוא בפנים ומעשר בקניא לחוץ כאלו לא נכנס כלל ויש לו פדיון. וכן פי׳ ר"ח ז"ל. ואינו מחוור דלישנא דעברו בירושלים לא משמע דהוא פרי דקניא. והנכון דהכי פי׳ דלעולם ליכא הפרש בין מחיצה לאכול בין מחיצה לקלו ועיולי בטבלייהו לא חשי׳ עיולי כלל ולעיל לא נתריץ דמיירי דעלו בטבלייהו אלא הכי תירץ אליבא דר׳ יוחנן להא דדייקינן הא בגבולין לוקה שלש דפרכת עלה דאי כדעל לפנים מאי למימרא מיירי בדלא על המעשר בפנים אלא דהוה קאים בפנים והמעשר עצמו בחוץ ותפשוט בעיא דרב פפא דלעיל לחומרא ואשמועינן דכי הא כמאן דעל בפנים דמי וחייבין עליו אם אכלו בחוץ ותפשוט בעיא דר"פ דלעיל לחומרא:

4 מתניתין הקורח קרחה וכו׳. כל הני לאוי דידהו מיפרשי בקרא אלא דאשמועינן חידוש במלקו׳ דידהו דקורח זימנין דמחייב אפי׳ בהתראה אחת על כל קרחה וקרחה ושחיי׳ על הקפה שתים ועל הזקן חמש ואשמועינן בשריטה דחייב חמש על שריטה אחת בחמשה מתים. וחייב על הראש שתים וכו׳ בגמרא מפרש היכן הם הפאות הללו והא דנא קתני וחייב על הזקן חמש כדקתני וחייב על הראש שתים כתב ר"מ הלוי ז"ל דטעמא משום דבהקפת הראש יכול להקיף שתיהן בבת אחת בשתי ידיו ויתחיי׳ שתים אבל לגבי זקן אין יכול להשחי׳ חמש פאות בת א׳ בשתי תערים הארבעה שבשני צדי הזקן ימין ושמאל לא יכול להשחי׳ עמהם ביחד החמישת שהיא בסנטר הנקרא מונטו"ן שאינו מכוון לאחרות כלל והא דקתני ר"א אומר אם נטלן כולם כאחת אינו חייב אלא אחת לא כאח׳ ממש קתני דהא לא אפשר. וכ"ת דסך אצבעותיו נשא לא אמרו דמחיי׳ בנשא אלא לגבי קרחה אבל לגבי זקן דבעינן גלוח נשא לאו גלוח הוא אלא מאי כאחת דאמר ר׳ אליעזר שלא הפסיק ביניהם דקסבר דכיון שלא הפסיק ביניהם אפילו בזה אחר זה והתרו בו על כל אחת ואחת אינו חייב אלא אחת דכולה חד מעשה חשיב ולא מחייב אלא חדא דחד לאו הוא. וה"ה דפליג ר׳ אליעזר בנזיר בין לענין יין בין לענין גלוח וכן בכלאים דהתם נמי חד לאו הוא והא מחייבי רבנן על כל התראה והתרא׳ כדתנן בסיפא דמתני׳ וכיון דפירשה לפלוגתא דר׳ אליעזר הכא תו לא איצטרך למפלגה התם. ואי בעית אימא מאי כאחת בבת אחת ובהתראה א׳. וכגון דעבר תער עקום שמכיל את זקנו כולו וגלחו כולו כאח׳ ות"ק דלא קתני חמש משום דלא מיירי במילתא דלא שכיחא. עפ"ל ז"ל:

5 גמרא ת"ר לא יקרחו קרחה וכו׳ נאמר כאן קרחה ונאמ׳ להלן קרח׳. פי׳ ומופנים הם לג"ש דגבי כהנים מסתייה דליכתו׳ לא יקרחו בראש׳ ובישראל נמי מצי למיכת׳ לא תקרחו עיניכם ולהכי שני למכתב לא תשימו קרחה למדרשיה בג"ש. ור׳ מאיר ז"ל כתב דגבי כהנים מצי למכת׳ לא קרחה בראשם ואייתר ליה יקרחו לג"ש והא דאמרינן נאמר כאן קרחה לא לשון קרחה ממש אלא שם קרחה והראשון יותר נכון. ואע"ג דקרחה דרשינן לחיי׳ על כל קרחה וקרחה משום דמייתר דסגי בלא יקרחו אפ"ה עבדינן מיני׳ ג"ש בהדי אידך דישראל דלגבי הא ג"ש כל דהוא סגי דגלויי מילתא בעלמא הוא להשות קרחת ישראל לכהנים כנ"ל:

6 מה להלן וכו׳ אף כאן בראש כבין העינים. והא דכתב רחמנא בישראל בין עיניכם ואיצטרך לג"ש ולא כתב בראשם כדאמר גבי כהנים כבר נתפרש בפ"ק דקדושין דאצטרך ללמד על בין עיניך האמור בתפילין שהוא בראש דומיא דהא דקרחה ולא בין העינים ממש:

7 הני ארבעה וחמשה קרחו׳ ה"ד. דאיצטרך קרא לישנא יתירה לחיי׳ על כל קרחה וקרחה אלימא בזה אחר זה ובחמש התראו׳ פשיטא ולא צריך יתורא שכבר שנה ושלש בעבירה וכן הוא בכל לאוין שבתורה. גרסת קצת ספרים וכן הוא בפירושים אלא בזה אחר זה ובהתראה אחת מחייב והתנן וכו׳. ולגרסא זו אתיא בפשטא הא דאמרינן והתנן נזיר שהיה שותר וכו׳ דההיא בזה אחר זה היא אבל ברוב הספרים הישנים גורסין וכן גורס ר"מ הלוי ז"ל ואלא בבת אחת והתרא׳ אחת מי מחיי׳ והתנן וכו׳ ולפי גרסא זו אין לפרש בבת אח׳ שעשה במקו׳ אחת בפעם א׳ קרחה גדולה כשיעור חמש קרחות דא"כ למה לי למפרך ממתני׳ דנזיר בלאו דידה נמי פשיטא שזה כאוכל אכילה גדולה של חלב שיש בה כמה זתים בבת אחת שאינו חייב אלא אחת אלא כמו שפי׳ הר"מ הלוי ז"ל דהאי בת א׳ היינו בזה אחר זה בלי הפסק בנתיים ומשום דליכ׳ הפסק קרי להו בת אחת. ואשמעינן דאפי׳ היכא דליכא הפסק בנתיים דסד"א כיון דסמיכי וסמיכא להו התראה דמחיי׳ על כל חדא וכחד׳ קמ"ל דהא ליתא דא נזיר שהיה שותר יין כל היום בלא הפסק משמע דקתני דאינו חייב אלא אחת. וא"ת ומאי קושיא דשאני הכא דאיכא קרחה יותר לדרשא זו. וי"ל שאין מיותר כל כך דהא איכא לאוקומי לג"ש דלעיל ויתור כל דהו הוא וליכא לאפלוגי משום הא בינו ובין נזיר כל כך דהתם אפי׳ בהפסק בנתיים אינו חייב אלא אחת והכא לחיי׳ אכל חדא וחדא אפי׳ בלא הפסק בנתים ופרקינן דמיירי בדסך חמש אצבעותיו נשא והוי בת אחת ממש והא דגריס לעיל בבת אח׳ ולא גריס בזה אחר זה אי משום דלישנא זה אחר זה הוה משמע אפי׳ בהפסק ואי משום דגמ׳ גמרינן דבב׳ אחת היא ממניתא אלא דקס"ד דההוא בזה אחר זה בלא הפסק ושנינן בבת אחת ממש ובדסך חמש אצבעותיו נשא. כנ"ל וש"מ דע"י סם הוי קרחה מה שאין כן בהשחתה כדכתי׳ לעיל:

8 וכמה שיעור קרחה. פי׳ לחייב מלקו׳ דאילו לאיסורא אפי׳ שערה א׳ אסור וכדאמרינן בירושלמי רב הונ׳ מפקיד לחבירוי פקדון נשיכון כדקיימון על מיתה דלא ליתלשו בשעריהון דלא ליתי לידי קרחה שנא׳ כי עם קדוש אתה אחד אנשים וא׳ נשים ע"כ. ומדקאמר דלא ליתון לידי קרחה משמע דאפי׳ על תלישה כל דהוא הוא דאמר דפקדון ומיהו משמע לישנא דלא מפקד אלא לתלשן אבל לאחוז בהם בלא תלישה כמו שנוהגין היום לא מפקד. ואעפ"כ ראוי לגעור בזה אפי׳ שלא יבואו לידי קרחה לפי מה שפקדו בני אדם בקרחה. והדבר ידוע שכל זה אסור אפי׳ באביו אפי׳ ברבו ולא כמו שנהגו ואין ראוי לומר בזה מוטב שיהיו שוגגין שכן עושין בכל יום ומזידין הם. ועוד דאפי׳ למ"ד התם דאפי׳ בדאורייתא אמרי׳ הנח להם לישראל ה"מ באיסור עשה כתוס׳ דיום הכפורים אבל לא באיסור לאו וכדכתיבנא בדוכתי בס"ד:

9 כדי שיראה מראשו. יש שפרשו לחומרא כל שנראי׳ קרחה בראשו ואפי׳ בעיון דק ומקרוב. ויש שפירשו לקולא שירא׳ מראשו מרחו׳ בעיון גם. גרס׳ הספרים שלנו איכא דמפי׳ כגריס ומעילן כעדש׳ וסימנך בהרת כגריס ומחי׳ בכעדש׳ ונראה פירושה שהסי׳ הוא דכי היכי שבנגעי׳ בהר׳ שהיא כגריס קודמת למחיה שהיא כעדש׳. ור"מ הלוי ז"ל פי׳ כי לפי שהמחיה סי׳ טומא׳ לבהר׳ לטמא את הגריס ולהוציאו מן המחנה כך באה כאן שיעור העדש׳ והוציא׳ את הגריס מב"ה וגם הוא נכון. ויש ספרי׳ שגורסין אינא דמפיק שתי שערו׳ ומעייל בעדש׳ ולפי גרסא זו יהיה הסי׳ כנגעים שיאן לנו כאן שיעו׳ אלא שיעור האמו׳ בנגעי׳ שהם כגריס בבהר׳ וכעדש׳ במחי׳ אבל אין לנו כאן שיעור שתי שערו׳. וא"ת אכתי מנלן דמפקינן שתי שערות דילמ׳ מפקי׳ כדי שיראה מראשו יש לומר דההי׳ לא בעינן בה סימנא דאנן לא אתינן לאפוקי אלא הדומה לגריס ועדשה ששיעורה קצוב בכל אדם והיינו שתי שערו׳ דאלו שיראה מראשו אין לנו שיעור קצו׳ בכל אדם:

10 ולענין שתי שערו׳ פסק הלכה הרמב"ם ז"ל ובעל ספר המצו׳ פסקו הלכה כר׳ יוחנן דר׳ הונא ור"י הלכה כר"י וסתמא דמתניתא בסמוך כותיה דקתני כמה שיעור קרחה כגריס ואע"ג דאמרינן דאיכא דמפי׳ כגריס לית לן בה דאסתמא דאידך מתניתא ואדר"י סמכינן וכ"ש לאידך גירסא דלא מפיק אלא שתי שערות ור"מ הלוי ז"ל פסק במתניתא דלקמן דקתני כמה שיעו׳ קרחה שתי שערו׳ דאידך סתמא יחידאה היא דר׳ אלעזר בר׳ שמעון ואידך טעמא עדיפא ותו דהא כדידיה סלקא שמעתא והראשון נראה עיקר. ומיהו הא כתיבנא דלענין איסורא בכל דהוא אסור:

11 ומודים חכמים לר"א במלקט לבנות מבין שחורו׳ אפי׳ אחת שהוא חייב. פי׳ שזה תיקון הוא ומלאכ׳ אפי׳ בשערה אחת ופרש"ם ז"ל דאתיא כר׳ יהודה דאמר מלאכה שאינ׳ צריכה לגופה חיי׳ עליה ודבר זה אפי׳ בחול אסור משום שנא׳ לא ילבש גבר זמלת אשה לישנא דמשום שנא׳ משמע דלא איסור תורה קאמר אלא איסור׳ דרבנן ואתיא כרבנן דפליגי עליה דראב"י דאמרי במס׳ נזיר דלא ילבש גבר שמלת אשה כפשוטו בבגדים המיוחדים לנשים ולא בשום זיון אחר אבל ר׳ אב"י אמר התם שכל זיון שהנוהג באש אוסר הכתו׳ ובכלל לאו זה בדבריו שלא תצא בכלי זיין למלחמה כדאיתא התם ובס׳ המצו׳ פסקו הלכ׳ כראב"י שמשנתו קב ונקי. ואונקלס תרגום כן לא יהא תיקון זין דגבר על אתתא ולא יתקן גבר בתקוני איתתא. והא דאמרינן התם העברת שער מדברי סופרים כרבנן אתיא ודלא כר"א. ואפשר דהא דהכא אסור מן התורה קאמר ולא דק בלישניה ואתיא כראב"י וכבר הארכתי בה הרבה במקומה במס׳ נזיר וגם בכאן במהדורה קמא בס"ד:

12 תני תנא קמיה דרב חסדא אחד המקיף וא׳ הניקף לוקה. פירשא בפירושין וכן פי׳ הרב ר׳ אברהם אב"ד ז"ל משום דכתיב בלשון רבים לא תקיפו את פאת ראשיכם ואע"ג דאורחיה דקרא דזימנין דכתב בלשון רבים שאני הכא דהדר כתב בל׳ יחי׳ ולא תשחית את פאת זקניך. ולפיכך יש לפרש דדוקא לענין הקפה חייב הניקף כמקיף אבל בהשחתת זקן אין הנשח׳ לוקה. אבל מצינו בתוספת׳ דקתני הא דינא גבי השחתה ושריט׳ וקרח׳. וי"ל דלבתר דשני קרא וכתב אל תקיפו בל׳ רבים לחייב גם את הנוקף הדר יליף השחתה מהקפה בהיק׳ ויליף קרחה מהשחתה בהיקש דכתי׳ בכהנים לא יקרחו ולא יגלחו ושריטה מקרחה בהקישן דלא תתגודדו ולא תשימו קרחה אבל ליכא למימ׳ דדיינינן בקרחה ושריטה מדכתיב ל׳ רבים דשאני התם דכל הפרשה כולה בל׳ רבי׳ אלא ודאי כדאמרן. ועוד פי׳ הרב ר"א אב"ד ז"ל דטעמא דניקף נפקא לן מדכתי׳ לא תקיפו דמשמע לא תניחו להקיף וכן לא תשחית לא תביא להשחי׳ ולפי׳ זה קרחה ושריטה נפקא לן מטעמא דהקישא דאמרינן לעיל ומסתברא דלגבי הקפה צריכין אנו לצרף שני הפירושין דאמר לא תקיפו בל׳ רבים לחייב גם הניקף ומשמעותו משום דדרשינן לא תקיפו בשניהם לא תקיף ממש ולא תניח להקיף וכדפרישי׳ במהדורא קמא:

13 א"ל רב חסדא מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. יפה פי׳ ר"מ ז"ל דאף ר"ח מודה שהניקף עובר בלאו וכדכתי׳ לא תקיפו וכדאיתא בתוספתא ולא קשיא ליה אלא במאי דקתני שגם הניקף לוקה והיינו דנקיט בלישניה מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי. והיינו נמי דקאמר דא"ל מני ר׳ יהודה היא דאמר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דאלמא לא קשיא לן אלא מלקו׳ משום דלי׳ ביה מעשה והיינו דאמר רב אשי במסייע ודברי הכל וכיון דמסייע הא עבי׳ מעשה אבל לענין לאו בלא מלקו׳ אפי׳ בלא מסייע נמי עובר בלאו וכן נראה עיקר. והא דאמר מאן דאכיל תמרי בארבילא לקי ה"ק וכי מפני שהוא נהנה במעשה זו יהא לוקה בלא שום מעשה א"כ מי שאוכל בי"ט פירו׳ שליקט חבירו באותו יום יהא לוקה לפי שנהנה אע"ג דלא עביד מעשה וגוזמא בעלמא נקט תלמודא לאלומי פירכא דפריך ממלקו׳ דהא ודאי התם אפי׳ לאו נמי ליכא דהא לא עבד ולא כלום וזה פשוט:

14 במסייע ודברי הכל. פרש"י ז"ל שמזין לו השערו׳ ואיכא דקשיא לי׳ הא דאמרינן במס י"ט לענין מיכחל כותי לישראל בי"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש ולא קשיא שאין כל המסייעין שוין דמסייע דהת׳ אין בו ממש שדרך העין למעמץ ומפת׳ קצת אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין לו עצמו בשערו וכ"ש לפי׳ ר׳ מאיר ז"ל שכתבנו לעיל דבלאו מסייע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו דבמעשה כל דהוא סגי להא כדאמרינן בעלמא עקימת פיו או עקימ׳ קומה הוי מעשה וכן פי׳ הוא ז"ל:

15 ת"ר פאת זקנו סוף זקנו ואיזו סוף זקנו שבולת זקנו. הפירוש הנכון דמפרש והדר מפרש כי הכתוב קורא פאת זקנו לסוף זקנו מקום שמתחברים הפנים והזקן עם הראש בין מימין בין משמאל וסוף זקן זה יש בו כמין שיטה שדומה לשבולת וראוי שלא לגלחו בתער ולהניחו כמו שמניחין בשדה פאה של שבלים. ורש"י ז"ל פי׳ גם כן כי כל פא ופאה נקראת שבולת ומפני השער הבולט שם אז מפני שיש שם קצת בליטת בשר. אבל ר"ח ז"ל ואחרים עמו פירשו כי המונטו"ן בלבד קורא שבולת זקן והוא מפרש פאת זקנו הוא סוף זקנו והוא גם כן שבולת הזקן שבמונטו"ן שאף הוא פאת הזקן:

16 ולענין גדול המקיף את הקטן פלוגתא דרב הונא ורב אדא בר אהבה במס׳ נזיר. דרב הונא מחייב למקיף אע"ג דניקף פטור ורבא דשרי התם אפי׳ לכתחלה דכיון דניקף לא מוזהר מקיף נמי לא מוזהר וכדאמר ליה התם לרב הונא ודידך מאן מגלח להו ומיהו הלכתא כרב הונא וסוגיין כוותיה בב"מ בפ"ק כדכתיבנ׳ התם בס"ד. ונראה גם כן דלרב הונא דהלכתא כותיה אסור לגדול שיהא ניקף על ידי כוי דאע"ג דמקיף לא מוזהר ניקף מוזהר והכי מוכ׳ בהדיא סוגיא דב"מ כדכתיבנא התם: